ירושלמי- "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶֽךָּ"

במקומות רבים בנוסח התפילה אנו פונים אל בורא העולם בלשון "א-להינו וא-להי אבותינו". אולם בדרך כלל בתלמוד הבבלי התפילות פותחות בלשון "א-להינו" בלבד, ובמקבילות שלהן בתלמוד הירושלמי הפתיחה היא "א-להינו וא-להי אבותינו".

יש לכך הרבה דוגמאות. כגון בנוסח תפילת בית המדרש. בבבלי (ברכות כח): "יהי רצון מלפניך ה' א-להי, שלא יארע" וכו'. ובירושלמי (שם פ"ד ה"ב): "יהי רצון מלפניך ה' א-להי וא-להי אבותי, שלא אקפיד" וכו'.

לסיכום, יש כאן הבדל כללי בין תורת חו"ל לתורת א"י. בחו"ל הפניה לה' היא בלשון "א-להינו", ובארץ ישראל מוסיפים "וא-להי אבותינו".

בזוהר הקדוש מובא שהופעתם של "אבותינו" הופיעה רק עם הכניסה לארץ ישראל. הזוהר הק' דורש על כך את הכתוב "הַנִּצָּנִים" - אלו האבות - "נִרְאוּ בָאָרֶץ". עוד אומר הזוהר הק' שאברהם לא נכנס בברית עם ה', עד שנכנס לארץ הקודש.

אלו דברים ששייכים לאבות באופן כללי. על הביטוי "א-להינו וא-להי אבותינו", יש ביאור של האר"י הק'.

האר"י הקדוש מסביר, שכשאנו אומרים "א-להינו", המשמעות היא בחינת א-לוקות שיותר מושגת ומורגשת אצלינו. בשפה פנימית זו בחינה שנקראת "אמא". וכשאנו אומרים "א-להי אבותינו", המשמעות היא בחינת א-לוקות יותר עליונה וחשאית, בבחינת מחשבה. בשפה פנימית זו בחינה שנקראת "אבא". משמעות הביטוי "א-להינו וא-להי אבותינו" היא זוגיות ויחוד של הבחינות הנ"ל - אבא ואמא.

בזוהר הקדוש מובא שארץ ישראל היא ארץ שבה מופיעה האחדות הא-לוקית. בה מתחברים הבחינות העליונות של הא-לוקות, שהן בבחינת איש ואשה.

לכן בתלמודה של ארץ ישראל פונים לה' בביטוי המיוחד של "א-להינו וא-להי אבותינו".